על מעגל הפגיעה, מעגל האהבה ואיך להפוך קשר כואב לאוהב

כמעט לכל אחד מאיתנו יש לפחות אחד כזה בחיים: 

אדם שאנחנו פגועים ממנו ונפגעים ממנו שוב ושוב, בכל פעם שאנחנו פוגשים אותו.

לרוב זה יהיה מישהו שאיננו יכולים להוציא מהחיים שלנו, מהמשפחה או מהעבודה. ושרוב המלחמה מולו מתנהלת בעיקר בראש שלנו: במחשבות מעגליות וחוזרות על כמה שהוא לא בסדר, כמה שפגע בנו, בשיחות עם מכרים בהן אנו שוטחים שוב ושוב כמה את המצע שלנו ומחפשים אישור שכן – אנחנו היינו דווקא בסדר גמור, ואפילו "הכי בסדר שיש".

ולעיתים קרובות, זה פוגע קודם כל בנו:

כי אנחנו אלו שסוחבים את הכאב הזה איתנו, מדברים עליו וחווים אותו שוב ושוב, אנחנו אלו שסובלים מהדינמיקות המשפחתיות או החברתיות הלא-נעימות שנוצרות. ולעיתים אנו גם סוחבים את הפגיעות האלו למערכות יחסים אחרות; נהיים זהירים יותר, שקטים יותר, פחות בוטחים, יותר עקשנים, וכו'...

אבל מה שאנחנו בכלל לא שמים לב אליו במצב הזה - הוא כמה האדם הזה פגוע מאיתנו

כמה בזמן שאנחנו פגועים ממנו, אנחנו למעשה פוגעים בו, כל הזמן. וכמה למרות שמבחינתנו כל היחס שהוא מקבל מאיתנו הוא רק תגובה ליחס שקיבלנו ממנו - הוא עצמו חסר את הכלים להבין את זה, ורק רואה שאנחנו מתאכזרים אליו.

ת מ י ד.  זה תמיד כך.

עכשיו תצעקו עלי ש"מה אכפת לכם הכאב שלו? הוא הצד הפוגע ואם לא רצה שיתנהגו אליו ככה, היה צריך להתנהג אחרת" – ואתם תהיו מאוד צודקים. מאוד מאוד צודקים.

וזו גם זכותנו המלאה לכאוב ולהיפגע, ובהחלט לפחות בחלק מהמקרים באמת נגרם לנו עוול ממשי.

הבעיה היחידה היא, שזה לא פותר כלום. 

וכך אנחנו ממשיכים לחוות את מפח הנפש הזה שוב ושוב ושוב...

לפני מספר חודשים סיפרה לי מטופלת, על סכסוך מתמשך שיש לה עם חמותה;

שתיהן עולות-וותיקות שהגיעו לארץ מחברה מסורתית מאוד, אבל המטופלת שלי הגיעה כילדה וגדלה פה, והערכים שלה שונים. סביב החתונה עם בחיר ליבה התגלעה מחלוקת עם אימו, ומאז הן משחקות את משחק הפגיעה ההדדית.

המטופלת שלי ידעה לספר על כל מקרי העוול שחוותה, כמה זה כאב, איך זה גם כך התווסף לכאב שכבר יש בחיי המשפחה האישיים שלה, ושלל פרטים ואירועים בהם חמותה היתה "לא בסדר".

ויכולתי בהחלט להסכים עם רבים מהם. 

רק דבר אחד היא לא ראתה: כמה היא עצמה פגעה בה;

חמותה לא רק שלא גדלה בארצנו המודרנית, אלא בחברה מסורתית סגורה. בחברה זו היו מנהגים חקוקים באבן שאין עליהם עוררין, וכל יציאה מהם נחשבת חוסר כבוד למשפחה. זו ראיית העולם שלה.

בטח תאמרו משהו בסגנון של:

"אם כך, אז חמותה טועה, והיא לא צריכה לראות את הדברים כך".

וזה באמת קורה לנו הרבה, שאנחנו נתקלים בדעות של הזולת שנראות לנו סתומות ודוגמטיות, או טעות מוחלטת. ובאמת הדבר הראשון שאנחנו עושים, הוא לטעון שהזולת "לא צריך" לראות את הדברים כפי שהוא רואה, אלא כמונו, שאנחנו ה"רואים נכון".

הבעיה היחידה, היא שזו לא המציאות. בין אם אנחנו צודקים או לא, והוא צריך או לא צריך לראות את הדברים אחרת – כרגע הוא לא רואה אותם כמונו.

וזה משמעותי מאוד, כי כל עוד אנחנו רבים עם מי שהוא "צריך" (בעינינו) להיות, אנחנו לא באמת מדברים איתו. רק מנהלים שיח-חירשים בו כל אחד מהצדדים בטוח שהשני צריך לראות את הדברים כמוהו, ואף אחד לא מוכן לעשות זאת.

ובכלל, כל עוד שאנחנו עסוקים בהתנגדות למי שהוא - אין לנו שום סיכוי לגייס אותו למטרה שלנו. למעשה הסיכוי היחיד שלנו להשיג תוצאה רצויה, הוא אם נקבל שהוא רואה את הדברים אחרת, ננסה להבין מה חשוב לו בזה, ונמצא פתרון שיענה לצרכים של שנינו.

פשוט כי אף אחד לא אוהב לוותר על מה שחשוב לו, ובדיוק כמו שאנחנו לא רוצים לוותר – גם הוא לא.

חזרה לחמות; היא, לא רואה את הדברים כמו שכלתה רואה אותם. מזווית הראייה שלה המעשה שרצתה הכלה לעשות, היה פוגע בבנה האחר. איזו אמא תסכים לכך?

גם היא לא רואה את הצד השני, את הצורך של הכלה שמתבטא בבקשה שביקשה – היא רק רואה שלכלה לא אכפת אם בנה האחר ייפגע, ושהיא מתעקשת איתה, ונלחמת בה, וסופו שגם מתנהגת כלפיה בחוסר כבוד.

היא לא מבינה שההתנהגות שהיא סופגת, היא תגובה למשהו – לפגיעה שחוותה הכלה מולה. היא רק רואה שהיא חוטפת מרמר ועקיצות.

תחשבו על זה רגע, לו מישהו היה מתווכח איתכם על משהו שנראה לכם שברור שלא צריך לקרות, ואז מתייחס אליכם בקרירות ומרמור, או בכעס – לא הייתם נעלבים? נפגעים?

וכך מתחיל מעגל-פגיעה; 

החמות לא מבינה את הכלה, נעלבת, ומעתה תתייחס בהתאם.  הכלה לא מבינה את החמות, נעלבת, ומעתה תתייחס בהתאם.

שתיהן ירגישו את הקור ואת המעשים הקטנים שמעידים על הכעס ששוכן בבטן של השניה, שתיהן יפגעו כל פעם מחדש ואז יצרו עוד מעשה נקם קטנקטן, כדי להראות שהן פגועות בעצם, וכך שתיהן תיפגענה שוב, ותפגענה שוב, ושוב ייפגעו, ושוב יפגעו, וחוזר חלילה...

ובמעגל הזה, אף אחד לא שם לב שהוא פוגע, וכל אחד מאמין שהוא הצד הנפגע. וכולם מספרים לעצמם ולחבריהם כמה הם הצודקים, והם רק ניסו לעשות את הטוב ביותר - וכולם גם צודקים באמת, מנקודת המבט שלהם.

התעייפתם? גם אני.

זה באמת גוזל המון אנרגיה לנהל מעגלי-פגיעה.

אז עכשיו הזמן לחדשות הטובות:

כי הדבר השני שלמדתי השנה מהחיים ורציתי לספר לכם עליו, הוא שאת כל הפיאסקו הזה, אפשר לנטרל ברגע אחד.

כי מסתבר, כך גיליתי בחיי האישיים ובחיי מטופליי,

שהמהות האמיתית של מעגל-פגיעה, היא מעגל-אהבה שהשתבש, והתהפך לו הכיוון.

כי בתחילה של כל סיפור כזה היה רצון טוב, של האדם עבור עצמו או עבור הזולת. ורק כשצורך לא נפגש בהיענות, הוא התהפך פתאום. 

וכל מה שצריך לעשות בעצם, הוא לשנות את כיוון התנועה בחזרה

ואפילו לא צריך ששני הצדדים יעשו את זה – מספיק שרק צד אחד.

כי אם היינו עוצרים לרגע אחד ושואלים את עצמנו;  מה הבנאדם הזה צריך ממני? איזה צורך שלו אני לא שומע?  בזה שהוא דורש ממני X / מתנהג כך - מה הצורך שהוא מביע בעצם?

היינו מגלים שיש שם בסה"כ בנאדם שמבקש שלא נפגע בו.

למשל הצורך של החמות היה לא לפגוע בבן האחר שלה. והצורך של הכלה היה לחוש בטחון. מה, באמת לא ניתן היה לסדר איזה פתרון? לו היו מבינות את זה, היו מסתדרות. או אפילו אם אחת מהן לא היתה מקבלת את מבוקשה, לפחות היתה יכולה להזדהות עם הצד השני ולא להיעלב או לכעוס.

וזה כך בכל מעגלי הפגיעה;

אם היינו עוצרים ומבינים מה באמת האדם האחר באמת מבקש מאיתנו - ואז נותנים לו את זה - בלי לוותר על עצמנו! פשוט מגיעים למצב שבו גם הצורך שלו וגם הצורך שלנו זוכים למקום - הכל היה נעלם בשנייה.

ועכשיו שאנחנו כבר בריב, מה עושים?

ובכן, בדוגמת החמות, לאחר שכבר היה סכסוך, הצורך שלה היה לדעת שכלתה מכבדת את הדרכים שלה. כי מבחינתה, דרכים אלו מגנות על המשפחה. ולכלה היה חשוב לדעת שהחמות לא תעמוד בדרכה למטרותיה – כי זה משהו שהיא מאוד רגישה אליו.

ובאמת בסוף, אחרי שהבינה את הצד של החמות, וכמה היא נפגעה – רק מעצם זה היא כבר התרככה כלפיה, ואז החמות נרגעה, ונהיה שקט.

והשקט, בתורו, יצר מעגל-אהבה:

כי כל אדם שתיתן לו את הצרכים שלו, ירגיש לידך בנוח, ואז ירצה להעניק לך בחזרה.

זה חוק יקומי: אדם שמקבל את הצורך האמיתי שלו, ירגיש הכרת תודה, וירצה להעניק בחזרה.

והאדם שהעניק וקיבל בחזרה, אז מרגיש אהוב, ורוצה להעניק שוב. 

ואז האדם שקיבל והעניק וקיבל שוב.... הבנתם את הקטע :)

וזה קורה בשנייה – אני מבטיחה לכם, כי השנה צפיתי בזה קודם כל בחיי האישיים, ואחר כך בחיים של הרבה מטופלים שלי.

וה'צורך' הזה, אף פעם לא יהיה משהו שבאמת קשה לנו לתת

כי הוא אף פעם לא הדבר הפיזי שאותו האדם מבקש - אלא צורך נפשי שהוא מנסה להשיג בכך;

למשל - שנראה אותו, להרגיש חשוב, להרגיש שגם לרצון שלו יש מקום, להגן על היקר לו, לחוש שיש לו שליטה על חייו... וגם הצרכים שלנו! לרוב הם לא מה שאנחנו מבקשים – אלא אחד מהנ"ל שאנחנו מנסים להשיג בכך.

וזהו, זה הסוד לכל הריבים, 

כולל הסכסוך במזרח התיכון ובין ימין לשמאל במדינה :)

בואו נתחיל בחיינו האישיים ונטפס משם למעלה